מטרת הסמינריון הייתה פיתוח אתר לימודי.  בעצה אחת עם תמי ליבנה,  החלטתי לקחת משהו שונה:  שלוב של ספור משפחתי אישי לצד הרקע ההיסטורי של אותה התקופה: ספורה של אמי, ניצולת השואה הוא הציר המרכזי בעבודתי.

עצם העובדה שנתאפשר לי לקחת את הסיפור האישי , גרם לי להעמיק בנושא ולבחון אותו מהיבטים נוספים ולגלות דברים  חדשים הקשורים לסיפור האישי , אותם בחנתי בראי ההיסטוריה הכללית. לחקור ולהעמיק בנושא ולדעת שכשקיימים החומרים הנכונים אפשר (עם עזרה מתאימה) לבנות אתר לימודי. תוך כדי הכנת הסמינר עברתי תהליך למידה בו העמדתי את הספור האישי מול סיפורים נוספים שמצאתי ומול העובדות ההיסטוריות של אותה תקופה.

בסיום התהליך ברצוני להעלות  כמה נקודות אישיות שחוויתי בעקבות העיסוק בסיפורה של אמי והמפגש עם החומרים השונים.

כפי שציינתי בפתיחה , הנני בת לניצולת שואה. אני בת הדור השני. בילדותי ,שמעתי מאמי את סיפורה האישי כ"ילדת קינדרטרנספורט" בזמן השואה . עלי לציין כי מעולם לא שמעתי ספורים קשים אלא בעיקר חוויות ילדות ותיאור אופיים המיוחד של בני המשפחה, תאור רך ואופטימי .שמעתי את ספור "המסע לאנגליה" השהות אצל "המשפחה מאמצת" וכו'.

יום השואה היה תמיד יום מאוד קשה עבורי כילדה, יום ,בו ראיתי (רק פעם בשנה) את אמי עצובה, דוממת  ומרשה לעצמה להזיל דמעה. וזו אולי הסיבה מדוע כילדה מיעטתי לשאול ולחקור. הסתפקתי בנאמר.

ארבעת ילדיי ,בהגיעם לגיל בר המצווה ראיינו את אמי לעבודת השורשים שלהם ושמעו ממנה סיפורים מפורטים יותר, שאלו יותר שאלות וקיבלו תשובות מפורטות יותר. נדמה לי כי גם אמא שמחה על אותם שאלות והרבתה לספר. לכבודם היא תיעדה באלבום תמונות את בני משפחתה (תמונות אותם הראיתי בעבודתי בלוויית כתב ידה).

לימים ,כשילדי הגיעו לגיל הבגרות, שאלתי את עצמי לא פעם: "כיצד התמודדו הוריה של אמי עם הפרידה מבתם, מבלי לדעת האם יזכו לראותה עוד? כיצד חשו כששלחו אותה לארץ זרה ? ארץ אשר מדברים בה בשפה לא מוכרת? כיצד חשה היא כילדה? היא נפרדה מהוריה בלי לדעת האם תפגוש אותם. מה היו מחשבותיה? האם חששה? איך חיה עם המשפחה החדשה? ".

עלי לציין, כי לא הצלחתי ממש לשוחח עם אמא על הנושא. לדעתי אמא שלי לא רוצה להפגיש אותי ואת אחיותיי עם אותה תקופה נוראה.. ומעדיפה לספר לי על הקטעים השמחים שהיו.

בעבודתי זו נוכחתי שנושא "ילדי הקינדר טרנספורט" נותר דומם במשך כמעט חמישים שנה ועלה לכותרות רק בשנים האחרונות. אף אחד מבין עשרת אלפים הפליטים הצעירים או מבין מארגני המבצע שהעניקו לילדים אלו הזדמנות לחיים חדשים לא היה מודע להיקפו המלא של הפרויקט. עד שנת 1989, כל נושא המבצע הבלתי אפשרי הזה היה חבוי. הנושא התחיל לצאת לאור בשנת 1989 כאשר אישה אחת ארגנה פגישת מחזור בינלאומית של ילדי קינדרטרנספורט בלונדון. לפגישה הגיעו כ 1000 "קינדר" ומשפחותיהם. מקריאה בזיכרונותיהם נוכחתי כי רובם , כמו אמא שלי התכחשו לטראומה שעברה עליהם כילדים ולא היו מודעים לכך שישנם אלפי אנשים כמוהם שנקרעו מחיק משפחותיהם ועברו מסע אל הבלתי ידוע ,אותו מסע שעברה אמי תוך התמודדות עם השואה. חלק מאותם "ילדים" שהיום הם אנשים בני 80-90 חיו במשך שנים עם רגשי אשם מדוע הם ניצלו ולא בני משפחותיהם...

תמיד כששאלו אותי האם אמי היא ניצולת שואה אמרתי שלא, אמא ברחה מגרמניה לפני השואה. היום אני יודעת שלמרות שאמא לא הייתה בזמן המלחמה בגרמניה, היא עברה את השואה, היא הייתה צריכה להתמודד עם הלם פיזי ורגשי, היא הופרדה מהוריה ונאלצה לעבור לארץ אחרת, תוך אמונה, שיום אחד הוריה יגיעו גם לאנגליה. דבר שלא קרה כיוון שהוריה נשלחו למחנה ריכוז ונרצחו ע"י הנאצים.

לפני כשלוש שנים נסעתי עם משפחתי לרגל שליחות בעלי לגרמניה לשנתיים. כמובן שהשהות בגרמניה הייתה טעונה מאוד מבחינתי. הנושא העסיק אותי מאוד ומילא את מחשבותיי. נפגשתי עם גרמנים רבים (גם לא יהודים) וספרתי את ספורה של אמי .נראה לי שבניית האתר סגר מעגל ונתן לי הזדמנות לתעד,ללמוד את הנושא ולעסוק בו בהיבטים נוספים.

אמא שלי בנתה חיים חדשים בישראל, הקימה משפחה ובית חם ואוהב, אותו בית עליו ספרה לנו בזיכרונות הילדות היפים והחמים שלה מגרמניה לפני עליית הנאצים לשלטון.  וכפי שציינתי ,ביתנו הוא בית מיוחד, בו אמא היתה עמוד התווך של המשפחה .